ארז צרפתי, אבא של רון, רז ובר.

מעל שלושים שנה עמדתי מול כיתה.

אף פעם לא כמחנך גדול של רעיונות, אלא כמורה. מישהו שנכנס כל מספר חודשים לכיתה חדשה, מלמד, מקשיב, מנסה להבין מי יושב מולו, מי מתקשה, מי צריך דחיפה קטנה כדי להאמין בעצמו. האמנתי בקשר. האמנתי שאם אתה רואה תלמיד באמת – משהו זז בו.

לא חשבתי שאני אדם של “שליחות”. לא הרגשתי שאני מוביל רעיונות גדולים. הייתי מורה, אבא, אדם שחי את החיים שלו, כמו הרבה אחרים.

רון, הבת הבכורה שלי, הייתה אחרת.

היא ראתה את החברה הישראלית בעיניים פקוחות, רגישות, לפעמים אפילו כואבות. היו לנו שיחות ארוכות על פערים, על שבטים, על איך אנחנו מדברים אחד עם השני, על כמה קל לנו לשפוט וכמה קשה לנו להקשיב. היא ניסתה לחנך אותי, ואני חייכתי. הקשבתי. לפעמים אפילו הסכמתי. אבל אם אני כנה- לא באמת הפנמתי. לא באמת שיניתי משהו בי. הייתי יחסית אדיש. אמרתי לעצמי שאלה עניינים של צעירים, של אידיאלים.

ב-7 השנים האחרונות, אני גם מנכ"ל ובעלים של חברת טארגט. עולם של אחריות, תפעול, החלטות, אנשים. עולם שדורש תפקוד, קור רוח, הובלה.

חשבתי שאני מכיר את עצמי. ידעתי מי אני כאבא, כמורה, כמנהל.

ואז הגיע היום השחור ביותר בתולדות המדינה שלנו. השבת הארורה ההיא.

רון שלי יצאה לחגוג במסיבת הנובה ביחד עם בן הזוג שלה, עידן הרמתי ז"ל, ושני חבריה הטובים אביתר דוד וגיא דלל, ולא חזרה אליי. רונצ'י שלי נרצחה.

המילה הזאת לא מתרככת עם הזמן. היא נשארת חדה, חותכת.

ברגע אחד החיים שלי לא רק השתנו- הם נשברו. משהו בזהות שלי קרס. לא כאב רגיל, לא עצב עמוק. התפרקות. רסיסים. ימים שבהם לא היה בי רצון לדבר, לאכול, לנשום. לא היה בי רצון להסביר, לפעמים אפילו לא רצון להמשיך.

לא חשבתי על הרצאות. לא חשבתי על דרך. לא חשבתי על חוסן.

חשבתי על למות. על לסיים את החיים שלי. זה מה שקורה כשאתה מאבד ילד. משהו בך מת. אתה לא רואה טעם להמשיך. הגוף הולך, אבל הלב מתפרק לרסיסים, ואתה לא בטוח שאתה רוצה לאסוף אותם.

ובתוך המקום הזה, כמעט בלי רצון, כמעט בלי כוח, הבנתי דבר אחד פשוט וכואב: יש לי עוד שני ילדים. ואני לא יכול להרשות לעצמי למות. גם אם בפנים אני מרגיש מת, אני חייב לבחור להישאר. בשבילם.

הבחירה לא הייתה בחירה גדולה. הכרזה גדולה, ולא רגע הירואי. היא הייתה החלטה שקטה: אני נשאר. אני קם. אני פועל. אני בוחר לחיות באופן שמנכיח אותה — דרך הערכים שלה, דרך השיח שלה, דרך האמונה שלה באדם.

ובתוך המאבק הזה, חזרתי שוב ושוב למשפט של רון, שהיה הסטטוס שלה בוואטסאפ וברשתות החברתיות שלה: "הבא לאוהבך – השכם לאוהבו". פתאום המשפט הזה כבר לא היה סטטוס. הוא היה צוואה. התחלתי לשאול את עצמי למה היא בחרה דווקא במילים האלה, מה הן ביקשו ממנה, ומה הן מבקשות ממני עכשיו.

בתור שיריונר לשעבר, גדלתי על גרסה פחות נעימה של המשפט הזה- "הקם להורגך, השכם לחוררו".

זה משפט שמגדל אותך להיות דרוך, להגן, להקדים פגיעה כדי לשרוד. הוא חלק מהשפה שלנו כאן, מהמציאות שבה גדלנו, מההבנה שהעולם יכול להיות מסוכן ושצריך כוח כדי לעמוד בו.

ורון, בלי נאומים ובלי תיאוריה, הציעה כיוון אחר:

לא לבטל את הסכנה, אלא לבחור איך לפגוש אדם.

לא לוותר על כוח, אלא להוסיף לו אחריות.

לא להתעלם מהמציאות, אלא לשאול איזה אדם אני רוצה להיות בתוכה.

המסע הזה לא התחיל מהרצאה. הוא התחיל בי.

בשאלות יומיומיות. בהתבוננות כנה על עצמי. בניסיון לעבור מאדישות לאחריות. מצפייה מהצד להשתתפות. מהקשבה חצי־סבלנית להקשבה נקייה באמת.

רק אחר כך זה קיבל צורה של מפגש עם אנשים.

ההרצאות שלי אינן ניסיון לספר טרגדיה. הן ניסיון לשתף דרך. דרך שנולדה מתוך שבר, מתוך רצון להמשיך, ומתוך החלטה להנכיח את רון בעולם דרך ערכיה. אני מביא איתי אל המפגשים את הדברים שראיתי בה ביומיום- לא רעיונות גדולים, אלא מעשים קטנים:

לאופן שבו הייתה עומדת לצד מי שנשאר מאחור, לדרך שבה סירבה לציניות, להתעקשות שלה להקשיב גם כשהיה קל יותר לכעוס. אלה הדברים שהפכו למצפן חיי.

כך נולד המצפן לחוסן.

לא כתיאוריה. לא כמודל שנבנה בחדר ישיבות. אלא ככיוון שנולד מתוך חיים שהתפרקו ונבנו מחדש. מצפן שלא מבטל כאב, אלא נותן דרך לנוע בתוכו. מצפן שמבקש מכל אדם לשאול את עצמו איך הוא בוחר לפעול בתוך המציאות שבה הוא חי.

היום אני מביא את הדרך הזאת אל חיילים, אל מפקדים, אל מנהלים ואל ארגונים- לא כדי לשכנע, אלא כדי להזמין. להזמין לבחירה. להזמין לאחריות. להזמין הקשבה.

זה המסע שלי. זה השינוי שחל בי וממשיך להתחולל בי יום יום.

וזו הדרך שבה אני ממשיך את הדרך שלה.